פתח עינים על בבא בתרא קי״ט

« פתח עינים על בבא בתרא קי״ח ×¢×´×‘ פתח עינים על בבא בתרא קכ״ב ×¢×´× »

1 תוספות על סוכה פתח ↗

מאי שנא גבי סוכה דתני פסולה ומאי שנא גבי מבוי דתני תקנתא. והא דלא פריך מאי שנא גבי הדס דתני פסולה ותקנתא דתנן בפרק לולב הגזול לקמן סוכה דף לב: או שהיו ענביו מרובין מעליו פסול ואם מיעטן כשר דלא פריך אלא מסוכה ומבוי שדינם שוה לענין גבוה ושינה לשון משנתו ועוד דגבי הדס אצטריך למיתני תקנתא דס"ד אמינא כיון דגדולו בפסול תו לית ליה תקנתא:

2 סנהדרין פתח ↗

פְּסִילְנָא לָךְ לְדִינָא. אֲמַר לֵיהּ רַב לְרַב כָּהֲנָא: פּוֹק דַּיְּינֵיהּ. חַזְיֵיהּ דַּהֲוָה קָא גָּאֵיס בֵּיהּ. אֲמַר לֵיהּ: אִי צָיְיתַתְּ – צָיְיתַתְּ, וְאִי לָא – מַפֵּיקְנָא לָךְ רַב מֵאוּנָּךְ. ״כַּקָּטֹן כַּגָּדֹל תִּשְׁמָעוּן״. אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: שֶׁיְּהֵא חָבִיב עָלֶיךָ דִּין שֶׁל פְּרוּטָה כְּדִין שֶׁל מֵאָה מָנֶה. לְמַאי הִלְכְתָא? אִילֵּימָא לְעַיּוֹנֵי בֵּיהּ וּמִיפְסְקֵיהּ – פְּשִׁיטָא! אֶלָּא לְאַקְדּוֹמֵיהּ. ״לֹא תָגוּרוּ מִפְּנֵי אִישׁ״. אָמַר רַבִּי חָנָן: אַל תַּכְנִיס דְּבָרֶיךָ מִפְּנֵי אִישׁ. ״כִּי הַמִּשְׁפָּט לֵאלֹהִים הוּא״. אָמַר רַבִּי חָמָא בְּרַבִּי חֲנִינָא: אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, לֹא דַּיָּין לָרְשָׁעִים שֶׁנּוֹטְלִין מִזֶּה מָמוֹן וְנוֹתְנִים לָזֶה שֶׁלֹּא כַּדִּין, אֶלָּא שֶׁמַּטְרִיחִין אוֹתִי לְהַחֲזִיר מָמוֹן לִבְעָלָיו. ״וְהַדָּבָר אֲשֶׁר יִקְשֶׁה מִכֶּם״. אָמַר רַבִּי חֲנִינָא וְאִיתֵּימָא רַבִּי יֹאשִׁיָּה: עַל דָּבָר זֶה נֶעֱנַשׁ מֹשֶׁה, שֶׁנֶּאֱמַר ״וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳״. מַתְקֵיף לַהּ רַב נַחְמָן בַּר יִצְחָק: מִי כְּתִיב ״וְאַשְׁמִיעֲכֶם״? ״וּשְׁמַעְתִּיו״ כְּתִיב! אִי גְּמִירְנָא – גְּמִירְנָא, וְאִי לָא – אָזֵילְנָא וּגְמִירְנָא. אֶלָּא, כִּדְתַנְיָא: רְאוּיָה פָּרָשַׁת נַחֲלוֹת שֶׁתִּיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֶלָּא שֶׁזָּכוּ בְּנוֹת צְלָפְחָד וְנִכְתְּבָה עַל יָדָן. רְאוּיָה הָיְתָה פָּרָשַׁת מְקוֹשֵׁשׁ שֶׁתִּיכָּתֵב עַל יְדֵי מֹשֶׁה רַבֵּינוּ, אֶלָּא שֶׁנִּתְחַיֵּיב מְקוֹשֵׁשׁ וְנִכְתְּבָה עַל יָדוֹ. לְלַמֶּדְךָ שֶׁמְגַלְגְּלִין חוֹבָה עַל יְדֵי חַיָּיב, וּזְכוּת עַל יְדֵי זַכַּאי. כְּתִיב: ״וָאֲצַוֶּה אֶת שֹׁפְטֵיכֶם בָּעֵת הַהִיא״, וּכְתִיב: ״וָאֲצַוֶּה אֶתְכֶם בָּעֵת הַהִיא״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר אָמַר רַבִּי שִׂמְלַאי: אַזְהָרָה לַצִּיבּוּר שֶׁתְּהֵא אֵימַת דַּיָּין עֲלֵיהֶן, וְאַזְהָרָה לַדַּיָּין שֶׁיִּסְבּוֹל אֶת הַצִּיבּוּר. עַד כַּמָּה? אָמַר רַבִּי חָנָן, וְאִיתֵּימָא רַבִּי שַׁבְּתַאי: ״כַּאֲשֶׁר יִשָּׂא הָאֹמֵן אֶת הַיֹּנֵק״. כְּתִיב: ״כִּי אַתָּה תָּבוֹא״, וּכְתִיב: ״כִּי אַתָּה תָּבִיא״. אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: אָמַר לוֹ מֹשֶׁה לִיהוֹשֻׁעַ: אַתָּה וְהַזְּקֵנִים שֶׁבַּדּוֹר עִמָּהֶם. אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: טוֹל מַקֵּל וְהַךְ עַל קׇדְקֳדָם. דַּבָּר אֶחָד לַדּוֹר, וְאֵין שְׁנֵי דַּבָּרִין לַדּוֹר. תָּנָא: זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי זִימּוּן? אִילֵּימָא בִּרְכַּת זִימּוּן, וְהָתַנְיָא: זִימּוּן וּבִרְכַּת זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה! וְכִי תֵּימָא פָּרוֹשֵׁי קָמְפָרֵשׁ: מַאי זִימּוּן? בִּרְכַּת זִימּוּן. וְהָתַנְיָא: זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה, בִּרְכַּת זִימּוּן בִּשְׁלֹשָׁה! אֶלָּא מַאי זִימּוּן? אַזְמוֹנֵי לְדִין. כִּי הָא דְּאָמַר רָבָא: הָנֵי בֵּי תְלָתָא דַּיָּינֵי דְּיָתְבִי, וְאָזֵיל שְׁלִיחָא דְּבֵי דִּינָא וְאָמַר מִפּוּמָּא דְּחַד – לֹא אָמַר כְּלוּם, עַד דְּאָמַר מִשְּׁמֵיהּ דְּכוּלְּהוּ. הָנֵי מִילֵּי בְּלָא יוֹמָא דְּדִינָא, אֲבָל בְּיוֹמָא דְּדִינָא – לֵית לַן בַּהּ. תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל כּוּ׳. שְׁלַח לֵיהּ רַב נַחְמָן בַּר רַב חִסְדָּא לְרַב נַחְמָן בַּר יַעֲקֹב: יְלַמְּדֵנוּ רַבֵּינוּ, דִּינֵי קְנָסוֹת בְּכַמָּה? מַאי קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ? הָא אֲנַן תְּנַן בִּשְׁלֹשָׁה! אֶלָּא יָחִיד מוּמְחֶה קָמִיבַּעְיָא לֵיהּ, דְּאֵין דִּינֵי קְנָסוֹת אוֹ לָא? אֲמַר לֵיהּ: תְּנֵיתוּהָ, תַּשְׁלוּמֵי כֶּפֶל וְתַשְׁלוּמֵי אַרְבָּעָה וַחֲמִשָּׁה בִּשְׁלֹשָׁה. מַאי שְׁלֹשָׁה? אִילֵּימָא שְׁלֹשָׁה הֶדְיוֹטוֹת, הָאָמַר אֲבוּהּ דַּאֲבוּךְ מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב: אֲפִילּוּ עֲשָׂרָה וְהֵן הֶדְיוֹטוֹת פְּסוּלִין לְדִינֵי קְנָסוֹת! אֶלָּא מוּמְחִין, וְקָאָמַר שְׁלֹשָׁה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: מוֹצִיא שֵׁם רַע בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. וְכִי יֵשׁ בּוֹ דִּינֵי נְפָשׁוֹת, מַאי הָוֵי? אָמַר עוּלָּא: בְּחוֹשְׁשִׁין לְלַעַז קָמִיפַּלְגִי. רַבִּי מֵאִיר סָבַר: אֵין חוֹשְׁשִׁין לְלַעַז, וְרַבָּנַן סָבְרִי: חוֹשְׁשִׁין לְלַעַז. רָבָא אָמַר: כּוּלֵּי עָלְמָא לְלַעַז לָא חָיְישִׁינַן, וְהָכָא בְּחוֹשְׁשִׁין לִכְבוֹדָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים קָמִיפַּלְגִי. וְהָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאִיכְּנִיף בֵּי עֶשְׂרִין וּתְלָתָא לְמֵידַן דִּינֵי נְפָשׁוֹת, וְאִיבַּדּוּר, וַאֲמַר לְהוּ: דַּיְּינוּ לִי מִיהָא דִּינֵי מָמוֹנוֹת. מֵיתִיבִי: וַחֲכָמִים אוֹמְרִים, תְּבָעוֹ מָמוֹן – בִּשְׁלֹשָׁה, תְּבָעוֹ נְפָשׁוֹת – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. בִּשְׁלָמָא לְרָבָא, תְּבָעוֹ מָמוֹן תְּחִלָּה – בִּשְׁלֹשָׁה, תְּבָעוֹ נְפָשׁוֹת תְּחִלָּה – אֲפִילּוּ מָמוֹן בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אֶלָּא לְעוּלָּא קַשְׁיָא! אָמַר רָבָא: אֲנִי וַאֲרִי שֶׁבַּחֲבוּרָה תַּרְגֵּימְנַהּ. וּמַנּוּ? רַב חִיָּיא בַּר אָבִין. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? שֶׁהֵבִיא הַבַּעַל עֵדִים שֶׁזִּינְּתָה, וְהֵבִיא הָאָב עֵדִים וֶהֱזִימּוּם לְעֵדֵי הַבַּעַל. בָּא לִגְבּוֹת מָמוֹן מִבַּעַל – בִּשְׁלֹשָׁה, וּבִמְקוֹם נְפָשׁוֹת – בְּעֶשְׂרִים וּשְׁלֹשָׁה. אַבָּיֵי אָמַר: דְּכוּלֵּי עָלְמָא חָיְישִׁינַן לְלַעַז, וּמִשּׁוּם כְּבוֹדָן שֶׁל רִאשׁוֹנִים. הָכָא בְּמַאי עָסְקִינַן? כְּגוֹן דְּאַתְרוֹ בַּהּ סְתָם. וְהַאי תַּנָּא הוּא, דְּתַנְיָא: וּשְׁאָר כׇּל חַיָּיבֵי מִיתוֹת שֶׁבַּתּוֹרָה, אֵין מְמִיתִין אוֹתָם אֶלָּא בְּעֵדָה וְעֵדִים וְהַתְרָאָה, וְעַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ שֶׁהוּא חַיָּיב מִיתָה בְּבֵית דִּין. רַבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: עַד שֶׁיּוֹדִיעוּהוּ בְּאֵיזֹה מִיתָה הוּא נֶהֱרָג. רַב פָּפָּא אָמַר: הָכָא בְּאִשָּׁה חֲבֵירָה עָסְקִינַן, וְקָמִיפַּלְגִי בִּפְלוּגְתָּא דְּרַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה וְרַבָּנַן. דְּתַנְיָא, רַבִּי יוֹסֵי בַּר יְהוּדָה אוֹמֵר: חָבֵר אֵין צָרִיךְ הַתְרָאָה, לְפִי שֶׁלֹּא נִיתְּנָה הַתְרָאָה אֶלָּא לְהַבְחִין בֵּין שׁוֹגֵג לְמֵזִיד. רַב אָשֵׁי אָמַר: כְּגוֹן

3 יבמות פתח ↗

אִם כֵּן, אֵשֶׁת אָחִיו שֶׁלֹּא הָיָה בְּעוֹלָמוֹ דְּמִיעֵט רַחֲמָנָא — לְמָה לִי?

4 תוספות על בבא בתרא פתח ↗

אפילו קטנה שבהן לא נשאת פחות מארבעים שנה. נראה לרשב"א דסבר לה כמ"ד שבת דף צו: צלפחד היינו מקושש ומעשה המקושש היה בתחלת ארבעים מיד אחר מעשה מרגלים דאמר במדרש דלשם שמים נתכוין שהיו אומרים ישראל כיון שנגזר עליהן שלא ליכנס לארץ ממעשה מרגלים שוב אין מחויבין במצות עמד וחילל שבת כדי שיהרג ויראו אחרים ולא נשאו עד סוף ארבעים שנה כדמוכחי קראי:

1 מתיב רבה רי"א בנות צלפחד וכו' מתיבי א"ר חדקא שמעון השקמוני וכו' ואי ס"ד ארץ ישראל מוחזקת וכו'. ראיתי להרמב"ן בחידושיו שהקשה בפשט השמועה במ"ש ואי ס"ד א"י מוחזקת דאלא מאי אינה מוחזקת מאי קמסתפקא ליה וא"ת מיבעיא ליה אם הבכור נוטל בראוי כבמוחזק א"כ למה נאמר לו כן דוברות וי"ל הן נחלה תבעו וכו' ואינו מחוור דמשמעות המקרא ליתן להם ספיקן ועוד שיודע היה משה רבינו דין בכורה לגמרי וכו' אלא שאלה בעלמא היא ויכול היל"ל ולטעמיך עכ"ל וכזה ראיתי להרשב"א בחידושיו כ"י שכתב בקצרה דמצי הול"ל ולטעמיך אמנם הריטב"א בחידושיו כ"י פירש דאי אמרת א"י אינה מוחזקת קמסתפק לענין בכור אי נוטל בראוי דאכתי לא נאמרה לו פרשת בכורה א"נ אפשר לפרש בכל אשר ימצא לו בכל הראוי להמצא לו זהת"ד: ובמושכל ראשון הוקשה לי הדיוט על הרמב"ן והרשב"א דלא משמע להו למימר דנסתפק לו אי הבכור נוטל בראוי דהרי בריתא מפורשת בספרי איפכא וכך היא שנויה א"ר חדקא שמעון השקמוני הי"ל חבר מתלמידי ר' עקיבא אמר יודע היה משה שהבנות נוחלות אלא לא היה יודע אם נוטלות בראוי כבמוחזק ואם לאו ע"כ וכן הוא בפסיקתא. עיניך הרואות דבריתא דספרי ופסיקתא בהדיא קאמרי דמשה רבינו ע"ה אסתפק ליה אם נוטלות בראוי וזה כדברי הריטב"א הפך הרמב"ן והרשב"א. וגם על הריטב"א לא יבצר להרהר דלסתייע מבריתא דספרי ופסיקתא: וכי דייקת פורתא אתה תחזה דהך בריתא דספרי אין לה מקום לפום סוגיא דשמעתתא ומשבשתא היא דהרי אסיק תלמודא דר' חדקא בשם ר"ש השקמוני סבר דמשה רבינו מספ"ל אי א"י מוחזקת וא"כ אי נוטלות בראוי לא אסתפק ליה דאי א"י אינה מוחזקת פשיטא ליה דאין נוטלות בראוי. וגם ר' חדקא בבריתא דלעיל פשיטא ליה דא"י מוחזקת לדידן כדתרגמה רבה. ומאחר שכן היכי מתוקמא בריתא דספרי דר' חדקא בשם ר"ש שקמוני קאמר דמשה רבינו ע"ה עלה ונסתפק אם נוטלות בראוי וא"כ זה הפך מסקנת הש"ס. אלא מהש"ס מוכח דהך בריתא דספרי יש להגיהה כבריתא דמייתי הש"ס דנסתפק אם נוטלות חלק בכורה ונמצאו דברי הרמב"ן והרשב"א קיימין: ומהרש"א בחידושי הלכות תירץ לקושית הרמב"ן דאי א"י אינה מוחזקת הוה מספ"ל אם הבת תטול חלק בכורה תסגי לה בחלק פשיטות אבל לרבא דלא אצטריך קרא חידוש בחלק בכורה אלא בחבל דהיינו קרקע ק"ל שפיר כיון דא"י מוחזקת אמאי מסתפק בקרקע טפי ממטלטלים עכ"ל. ואינו מספיק דגם לרבא נימא דאסתפק ליה אם הבת תטול חלק בכורה וקרקע ומטלטלין שוין אלא דקרא איירי בקרקע ואשמועינן בקרקע דאיירי ביה וה"ה למטלטלין אבל לא דאסתפק דוקא בקרקע. וצ"ל דהש"ס לא משני הכי דודאי משה רבינו לא היה מסתפק בזה דכיון דיורשות הן חלק בכורת אביהן אהדר כחלק פשיטות לגביהו. אלא דהתנא לשמואל אשמועינן לדידן דנוטלות חלק בכורה וכן הרי"ף והרא"ש בסוגיין אבל משה רבינו סבר הש"ס דלא היה מסתפק בזה. ועוד יש לדחות מ"ש דלרבא דלא אצטריך אלא בקרקע ק"ל וכו' דמאי קושיא לעולם דמשה רבינו היה מסתפק אם נוטלות חלק בכורה ופשיטא ליה דא"י מוחזקת ואהדרו ליה את נחלת אביהן להן זו חלק בכורה ואיפשיטא ליה וקרא דויפלו חבלי מנשה אשמועינן לדידן דא"י מוחזקת וכמה דהוה פשיטא למשה רבינו ע"ה. וא"כ אי כמ"ש הרב דלמ"ד א"י אינה מוחזקת מספ"ל אם נוטלות חלק בכורה או תיסגי בחלק פשיטות הא גופא נימא למ"ד א"י מוחזקת ודייק לישנא דבריתא בהכי אלא צ"ל כדאמרן דסבר הש"ס דמשה רבינו ע"ה לא היה מסתפק בזה: ואיכא למידק קצת בסוגיין דמשמע דמאן דקמותיב מהך בריתא דיודע היה וכו' לרבא קמותיב דאי ס"ד מוחזקת מאי מספ"ל והלא תקשי ליה ר' חדקא דידיה אדידיה דהלא ר' חדקא קאמר בנות צלפחד נטלו ד' חלקים שנאמר ויפלו וכו' דמוכח מינה דסבר א"י מוחזקת וא"כ היכי קאמר בהך בריתא יודע היה וכו' ואי א"י מוחזקת מאי מספ"ל ובשלמא להרמב"ן והרשב"א דשאלה בעלמא היא וגם אי אמרינן א"י אינה מוחזקת קשיתיה ניחא פורתא דמאן דקשיתיה רצונו הבין שמועה דברי הבריתא דלשני הצדדים קשיתיה. אמנם להריטב"א והרב מהרש"א דסברי דאי א"י אינה מוחזקת מתישבא שפיר הבריתא ומותיב לרבא הדרן לדוקיין דתקשי ליה ר' חדקא דידיה אדידיה. ואפשר דהמקשן סבר דבמחלקת היא שנויה אי א"י מוחזקת והא דר' חדקא הא דשמעון השקמוני ור' חדקא אמר שמעתיה דשמעון השקמוני ופליג עליה כאשר גילה דעתו באידך בריתא דנטלו ד' חלקים אמנם לרבה דפריך אשמואל מבריתא דר' חדקא משמע דסבר רבא דסברת ר' חדקא מוסכמת וליכא מאן דפליג עלה דאי לא מאי מותיב לשמואל שמואל סבר כאידך תנא דא"י אינה מוחזקת אלא מוכרח דסבר רבא דהא דר' חדקא לא רבו עליה ולהכי פריך ליה מבריתא דשמעון השקמוני. ובהכי ניחא דלא אסיק הש"ס לשמואל בתיובתא מההיא בריתא דנטלו ד' חלקים דשמואל סבר דר' חדקא ור"ש השקמוני פליגי ושמואל דאמר כשמעון השקמוני: והרב מהר"ח עשאל בספר סם חיי פרשת פנחס הקשה בשמעתין קושיא משם הרב מהר"א קובו ואיהו מפרק לה עש"ב. ומצאתי בחידושי הריטב"א כ"י דקושית מהר"א קובו הקשה אותה הרשב"א ותירוץ הרב מהר"ח תירץ הריטב"א. ומה שהקשה מהר"ח הנזכר בלשון רשב"ם ותריץ יתיב דכונת רשב"ם דמ"ש דלא הוה מספקא אי נוטלות חלק בכורה דלא קאי אבנות צלפחד אלא אמשה רבינו ע"ה והאריך בזה ע"ש אעשה לו עזר דבלשון רשב"ם שהביא הרשב"א בחידושיו כתוב וכדאמרינן לעיל שלא נסתפק משה רבינו אלא אם נוטלות חלק בכורה וכו': ושמעתי מקשים בסוגיין בהא דאמרינן דמשה רבינו ע"ה מספ"ל אי א"י מוחזקת מהא דאמרינן בע"ז דף ג"ן ע"ב אמר רב יהודה אמר רב ישראל שזקף לבנה להשתחוות לה ובא גוי והשתחוה לה אסרה מנ"ל דאסרה א"ר אלעזר כתחילתה של א"י דאמר רחמנא ואשריהם תשרפון באש מכדי ירושה היא להם מאבותיהם ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו ואי משום הנך דמעיקרא בביטול בעלמא סגי ליה אלא מדפלחו ישראל לעגל גלי אדעתייהו דניחא להו בע"ז וכי אתו גוים שליחותא דידהו עבוד וכו' ע"ש ולפום האי שמעתא דע"ז מאי מספ"ל למשה רבינו ע"ה לפשוט דא"י מוחזקת מדכתיב ואשריהם תשרפון באש דאי אמרת בשלמא דא"י מוחזקת ניחא דמדפלחו לעגל ניחא להו אלא אי אמרת א"י אינה מוחזקת בביטול בעלמא סגי ולכפיינהו לגוים ולבטילינהו כדפירש"י שם ע"כ שמעתי. והא גופא קשיא לי לשמואל דסבר דא"י אינה מוחזקת וכדמשני בריש סוגיין ביתדות אהלים ומה גם למאי דכתבינן לעיל דסבר שמואל דכן הוא דעת ר"ש השקמוני דא"י אינה מוחזקת א"כ לדידהו נובין ונדון מ"ט כתב רחמנא ואשריהם תשרפון באש הרי בביטול בעלמא סגי: והנה הרב כמהר"ר מרדכי רוביי"ו תירץ לעיקר קושיא הנזכר דמאי מספ"ל למשה רבינו ע"ה וכו' במ"ש התוספות בריש סוכה דגבי הדס אצטריך למתני תקנתא דסד"א כיון דגדילי בפסול תו לית ליה תקנתא וה"נ משה רבינו ע"ה הוה מספ"ל אי א"י מוחזקת וכפי הצד דא"י אינה מוחזקת דרש דרש משה והנה שורף האשרה אף דע"ז של גוי בטלה היא תבטל בע"כ שאני הכא דגדילי. בפסול ומש"ה כתב רחמנא ואשריהם תשרפון באש זהו תורף דבריו אשר שמעתי מפיו ז"ל. וממנו נקח למאי דקשיא לן בעניותין למאן דסבר הכי לקושטא דמילתא דא"י אינה מוחזקת דאפשר דהכי סבר לקושטא דמילתא דטעמא דאשרה והיתה לשריפה הואיל דגדילים תעשה בפסול. ואע"ג דהתוס' בריש סוכה קיימי לס"ד דוקא דבהא עבידי רבנן דמשנ"ו לדיבורייהו דיבור התוס' הנזכרים דקשה דפרק לולב הגזול סוכה דף ל"ג פריך הש"ס אילימא מקמי דלאגדיה פשיטא ומאי קושיא אצטריד דלא תימא לית ליה תקנתא הואיל וגדילי בפיסול. ורוח חכמים נוחה דכונת התוס' אינו אלא דהיה מקום לדחות כן אמנם פשיטא לש"ס דאף דגדילי בפסול כשר ולא אצטריך תנא לאשמועינן הך שריותא והיינו דפריך פשיטא ובכל זאת יש מקום לידחק דלמ"ד א"י אינה מוחזקת סבר דמשום חומרא דע"ז החמיר הכתוב באשרה הואיל דגדילי בפיסול ואע"ג דבעלמא פשיטא איפכא בע"ז יש להחמיר וקרא להכי הוא דאתא בע"ז. ועוד כתבתי בעניותי לתרץ קושיות הנזכרות בספרי הקטן ראש דוד פרשת וישב ועיין עוד שם פרשת קרח ופרשת ראה בס"ד. ויתר על כן כתבתי בענין זה במקום אחר בס"ד:

2 ותעמודנה לפני משה וכו' סרס המקרא וכו'. הנה רש"י בפירוש החומש הביא מחלקת זה. ושמעתי מקשים על רש"י דפרשת בהעלותך גבי ויהי אנשים אשר היו טמאים כתב לפני משה ולפני אהרן כששניהם בבית המדרש וכו' ולא כתב סברת מ"ד סרס המקרא. ואלו ר' יאשיה ור"א נחלקו בין בבנות צלפחד בין גבי ויהי אנשים אשר היו טמאים בין גבי מקושש דמר סבר סרס המקרא ומ"ס בבית המדרש היו יושבין וכו' כמבואר בספרי. ולכאורה יראה לישב קצת דנודע דרש"י בפירוש החומש מייתי הדרשא הקרובה אליו לפי פשוטו ומשו"ה פרשת פנחס אייתי סברת מ"ד סרס המקרא כי על פסוק ויקרב משה את משפטן פירש"י נתעלמה ממנו הלכה וכאן נפרע על שנטל עטרה ואמר והדבר אשר יקשה מכם ד"א ראויה היתה פרשה זו ליכתב ע"י משה אלא שזכו וכו' וסבר רש"י דהני תרי פלוגתי הני בהני שייכי ותלויים זה בזה דמ"ד סרס המקרא סבר שנפרע על הדבר אשר יקשה ומ"ד בבה"מ היו יושבין סבר ראויה היתה וכו' והענין הוא דמ"ד סרס המקרא ניחא ליה לומר שנפרע על והדבר אשר יקשה דהוי מדה כנגד מדה ממש דהוא אמר והדבר אשר יקשה שאם רק הוא מכם תקריבון אלי והוה עובדא בבנות צלפחד שאל ישאלו ונעלם דבר עיילוה לפני מי שגדול וגבוה מעל גבוה לפני ולפנים ויקומו לפני משה ויקרב את משפטן לפני ה' והוי מעין דוגמא למ"ש תקריבון אלי. אך מ"ד בבה"מ היו יושבים ושאלו לכלן ביחד לא דריש אשר לו ניתנה פריע"ה על והדבר אשר יקשה כי לא היה מקביל למ"ש והדבר אשר יקשה מכם ולכן דריש ראויה היתה פרשה זו וכו'. והכי אתמר בסנהדרין דף ח' והדבר אשר יקשה מכם אר"ח ואי תימא ר' יאשיה וכו' נענש משה שנאמר ויקרב את משפטן הרי דר' יאשיה דסבר סרס המקרא קסבר דנענש משה: איכו השתא גבי בנות צלפחד דאיכא למדרש ויקרב משה את משפטן כי פרו"ע על שאמר והדבר אשר יקשה אמטו להכי רש"י הביא סברת ר' יאשיה סרס המקרא דכפ"ז א"ש דרשת נתעלמה ממנו הלכה ונח לרצות פשוטו של מקרא בהדי דדרי"ש. אמנם פרשת בהעלותך דשם דיבר הכתוב דמשה רבינו ע"ה אמר עמדו ואשמעה שת בטוחו"ת יבא בכל עת אל הקדש ואזן שומעת מפי עליון אמטו להכי רש"י אחז צדיק דרכו וכתב לו הדרשה הפשוטה שהיו יושבין בבית המדרש ולא סרס המקרא: אי נמי אפשר קרוב לזה דרש"י פרשת בהעלותך כתב בבית המדרש היו יושבין משום דהכי הלכתא דאמרי בשמעתין דר"י ור"א סברי סרס המקרא ומ"ד בבה"מ היו יושבין פליגי אי חולקין כבוד לתלמיד במקום הרב אי לא והלכתא חולקין והלכתא אין חולקין הא דפליג ליה רביה יקרא וכו' ופירש רשב"ם ר' יאשיה סבר אין חולקין לכך מסרס המקרא הא דפליג ליה יקרא רביה לתלמיד ניחא ליה שיחלקו לו גם אחרים כבוד ומרע"ה הוה עביד יקרא לכל ישראל וכן זה לזה עכ"ל אלמא אסיק תלמודא דכד פליג רביה יקרא חולקין ודלא כר' יאשיה לכן רש"י פרשת בהעלותך פירש בבה"מ היו יושבין כפי מסקנת התלמוד דחולקין כבוד לתלמיד במקום הרב כי פליג ליה רביה יקרא כמשה רבינו ע"ה. אמנם פרשת פנחס הביא דרשת וסברת מ"ד סרס המקרא ולא משום דאין חולקין אלא זה היה המעשה בפרו"ע פרעו"ת מ"ש והדבר אשר יקשה: ואשמעה אחד קדוש מדבר במכתב למ"ר שתירץ במה שיש לדקדק בדברי ר' יאשיה שפירש סרס המקרא דלפי דבריו אמאי המקרא סירס אם כך היה מעשה שעמדו לפני אלעזר ואח"ך לפני משה לכתוב קרא דברים כהוייתן קושטא דמילתא ואמאי סירס. אלא ודאי צ"ל דמפני כבודו של משה רבינו ע"ה סירס הכתוב כדי שלא לשים אלעזר לפני משה דהוא גנאי למשה ולהכי כתיב לפני משה ואלעזר ואם יקשה אפשר משה לא ידע סרס המקרא. אבל פרשת בהעלותך שאהרן היה אחיו הגדול ממנו בשנים ונביא ונתנבא קודם ושקולים הם כדכתיב הוא אהרן ומשה הוא משה ואהרן א"א לומר סרס המקרא דאם כך היה שעמדו לפני אהרן קודם פשיטא שהכתוב היה כותב כמעשה שהיה ולא היה גנאי למשה אם יכתוב לפני אהרן ומשה לכן פשיטא דר' יאשיה לא ס"ל כאן סרס המקרא אלא אזיל ומודה לאבא חנין דשניהם היו יושבים בבה"מ עכ"ל ואשתמיטיתיה דברי הספרי שגם בפסח שני ופרשת מקושש רבי יאשיה סבר סרס המקרא. אמנם אפשר דיש מקום לומר תירוץ זה בעד רש"י שהביא דברי ר' יאשיה פרשת פנחס ולא פרשת בהעלותך והיה טעמו מטעם האמורי ואחר זמן רב ראיתי להרב אש דת פרשת פנחס שכתב משם הרב מר אביו דרך הנזכר בעד רש"י בקיצור ע"ש: הגם הלום ראיתי להרב פנים מאירות בתשובות ח"ב סימן כ"ט עמד בזה וכתב דאדתקשי להו על רש"י תקשי על הש"ס בשמעתין דפליגי בקרא דותעמודנה לפני משה ולא פליגי בקרא דפסח שני אלא ודאי יש לחלק בין דיני ממונות לאסור והתר דבאסור והתר לא יוכלו להורות במקום משה ע"ש וכבר קדמו הרב תורת חיים בשיטתו בשמעתין כאשר הרואה יראה. וכמדומה דנעלם מהרבנים ז"ל דבספרי נחלקו גבי פסח שני וגבי מקושש כדאמרן. ועל תירוצם יש להרהר:

3 תנא בנות צלפחד וכו' דרשניות וכו' מלמד שהיה משה רבינו ע"ה דורש בפרשת יבמין כי ישבו אחים יחדיו א"ל אם כבן אנו חשובין וכו'. מעטרת ראשי אבא מארי זלה"ה משם אחד קדוש דיש לדקדק תואר זה דרשניות מאי שיאטיה ומאי דרוש. ופירש במ"ש ביבמות דף כ"ד מצוה בגדול ליבם דכתיב והיה הבכור אשר תלד ופריך ואימא דבכור לייבם פשוט לא לייבם אם כן אשת אחיו שלא היה בעולמו דמיעט רחמנא למה לי וכו' ע"ש וזה היו דורשות בנות צלפחד דקרא דוהיה הבכור היינו דבכור לייבם פשוט לא לייבם וצלפחד אביהן היה הבכור ומת ותו ליכא לפשוטים יבום ומשו"ה לא שאלו עד עתה חלק בארץ מטענה זו אם כבן אנו חשובין וכו' ואם לאו תתיבם אמנו דהיו סוברות דאמן אינה מתיבמת משום דאביהן בכור ולא משכחת יבום אלא בבכור וכי מת ליכא יבום אך עתה שראו משה רבינו יושב ודורש בפרשת יבמין כי ישבו אחים יחדיו דהיינו פרט לאחיו שלא היה בעולמו למפרע הבינו דקרא דוהיה הבכור היינו דמצוה בגדול ליבם אבל אה"נ דהפשוט נמי מיבם לכך שאלו אם כבן וכו' ואם לאו תתיבם אמנו ודוק:

4 תוס' ד"ה אפילו קטנה וכו' דאמר במדרש דלש"ש נתכון וכו'. עמ"ש הרב עבודת הגרשוני סימן תשעים ועמ"ש אני בעניי בספרי הקטן ראש דוד ריש פרשת פנחס בס"ד:

2 בבא בתרא פתח ↗

״וַתַּעֲמֹדְנָה לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְלִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים וְכׇל הָעֵדָה״ – אֶפְשָׁר עָמְדוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה כּוּ׳ וְלֹא אָמְרוּ לָהֶן דָּבָר, וְעָמְדוּ לִפְנֵי הַנְּשִׂיאִים וְכׇל הָעֵדָה?!

3 בבא בתרא פתח ↗

חַכְמָנִיּוֹת הֵן – שֶׁלְּפִי שָׁעָה דִּבְּרוּ. דְּאָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק: מְלַמֵּד שֶׁהָיָה מֹשֶׁה רַבֵּינוּ יוֹשֵׁב וְדוֹרֵשׁ בְּפָרָשַׁת יְבָמִין, שֶׁנֶּאֱמַר: ״כִּי יֵשְׁבוּ אַחִים יַחְדָּו״. אָמְרוּ לוֹ: אִם כְּבֵן אָנוּ חֲשׁוּבִין – תְּנָה לָנוּ נַחֲלָה כְּבֵן; אִם לָאו – תִּתְיַבֵּם אִמֵּנוּ! מִיָּד – ״וַיַּקְרֵב מֹשֶׁה אֶת מִשְׁפָּטָן לִפְנֵי ה׳״.

« פתח עינים על בבא בתרא קי״ח ×¢×´×‘ פתח עינים על בבא בתרא קכ״ב ×¢×´× »